ויקי-קדומים לשבוע פרשת תצוה תשע"ג

מאתר האינטרנט של קדומים

עלון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל קוראים נכבדים ! נשמח להערות על העלון, נודה לכם אם תכתבו אותן בסוף העלון בפרק המכונה: הערה, לאחר הכתיבה הקישו "פרסם תגובה" כמובן, אגיב על כך אם יהיה לי מה לומר. בכל מקרה, טוב שהקוראים יידעו שבערך יש פרטים הטעונים השלמה והבהרה. כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי. אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה על כך מטה והתוכן יימחק מייד

ב"ה אור ליום ז' אדר תשע"ג

קוראים יקרים,
הבאתי ציטוטים לשליט, שאולי התכוון לדבריו של ראש הממשלה:"אתה יכול לשים את ההסכם הקאולציוני במסגרת ולתלות אותו על הקיר" - יש לזה השלכה עד היום.

אזרח פשוט היה נאמן לשלטון (או לשניים) והסוף ידוע. שימו לב לעיצות חז"ל.

שבוע טוב
דני

עיצות לשליט - ניקולו מקיבלי - אחרי שנזרק מהשלטון.

"יש לנהוג בבני אדם יפה או להשמידם כליל. כי בגלל פגיעות קלות הם מתנקמים, אבל פגיעות קשות אינם יכולים לנקום."

"פעולה שיש בה מן הצדק רוכשת את לבם של בני אדם יותר מאשר פעולה אכזרית ואלימה."

המקור

עיצות לאיש הקטן .

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת

פירוש עובדיה מברטנורא:"ואל תתודע לרשות - כדי ליטול רבנות על ידיה. אי נמי, אל תתודע לרשות, שלא יעבירוך על דעת קונך, כמו שאירע לדואג האדומי. לרשות. השררה קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה:

המקור: פרקי אבות א', משנה '

עיצות לאיש הקטן .

ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס.

פריחת השקדיות 3 2011

פריחת השקדיות בשומרון

אקטואליה

הפרשה האוסטרלית ופרשיות ביטחוניות שהיו בעבר

מעניין לקרוא בטור המכוון של זאב גלילי "היגיון בשיגעון " על חמש פרשיות דומות.

• הקישו כאן

הנה המבוא לכתבה - "מה קרה בפרשה האוסטרלית שהתפוצצה אתמול בכנסת אין לחתום מעלה מושג * וגם אם היה לו מושג הוא לא היה מפרסם את הידוע לו אם הדבר פוגע בבטחון המדינה * אבל בלי לגלות סודות ביטחון אפשר להניח כי הפרשה הזו דומה לפרשיות שהיו בעבר מן "האדם השלישי" בפרשת מצרים ועד לואנונו וסודות הכור * האם הופקו הלקחים?

בראשית שנות החמישים התקיים במחנה צריפין קורס מג" דים, בפיקודו של יצחק רבין ז" ל. כמה מחניכי הקורס הגיעו במרוצת השנים לתפקידים הבכירים ביותר בצה" ל. ביניהם היו רב אלוף דוד אלעזר, האלופים יוסף גבע, מאיר עמית ועוד.

עם חניכי הקורס נמנה גם אדם ששמו אינו אומר היום מאומה לרוב אזרחי ישראל, אברהם זיידנברג. הוא היה אחד הבוגדים הגדולים בתולדות המדינה ומשך שנים רבות נשמר שמו בסוד והיה ידוע רק האדם כ"האדם השלישי של הפרשה" .

איך אפשר להרוס בתים ולהשאיר משפחות ללא גג ?

אירוע ההרס הבוקר (רביעי) במעלה רחבעם שבגוש עציון גרר תגובות נזעמות בזירה הפוליטית. ח"כ הרב אלי בן דהן (הבית היהודי) הגיב ואמר: "תמוה בעיניי העיתוי שבו התנדבה המדינה להרוס מבנים דווקא במעלה רחבעם. זאת במיוחד לאור מסקנות דו"ח אדמונד לוי,המאפשר את הכשרתו ולאור העובדה שייתכן כי בממשלה הקרובה יגברו הסיכויים לאישור הדו"ח".

ח"כ איילת שקד (הבית היהודי) הגיבה גם היא ואמרה: "הרס הבתים במעלה רחבעם, שנבנו על אדמות מדינה, הוא מעשה איוולת. אני קוראת לממשלת ישראל לאמץ את דו"ח אדמונד לוי, בהתאם להמלצתו של שר המשפטים, על מנת למנוע חורבן וכאב מיותרים".

המקור: ערוץ שבע

מסורת ישראל

הלילה (מוצאי שבת) חל ז' באדר שהוא יום הולדת ופטירת משה רבינו.

יום זה נקבע בהלכה כיום 'חברא קדישא' ולאחר הקמת מדינת ישראל יום זה נקבע גם כיום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

בשיחה עם ערוץ 7 סיפרו נציגי חברא קדישא בישוב בית אל שבבנימין, כי יום 'חברא קדישא' נקבע דווקא בז' באדר משום שכל הלכות הקבורה נלמדים משני פסוקים בתורה שאחד מהם עוסק בקבורתו של משה רבינו - 'ויקבור אותו בגיא', "באותו יום התייסד מוסד הקבורה בעם ישראל כמו שה' קבר את משה".

על מהות היום סיפר נציג ה'חברא קדישא' כי מקדמא דנא נהגו בכל קהילות ישראל ביום זה לפקח על ענייני חברא קדישא, "זהו יום של חשבון נפש, סוקרים את השנה האחרונה ומסיקים מסקנות להבא".

"היות ואנחנו מתעסקים בקבורה וזה עניין רגיש, אז צמים. זה יום של בקשת מחילה מהנפטרים במידה ופגענו במהלך הטיפול בקבורתם".

חברי ה'חברא קדישא' מקיימים תפילה משותפת עם אמירת סליחות מיוחדות ליום זה, יוצאים לפקוד את בתי הקברות וסמוך לחלקות שם נקברו הנפטרים במהלך השנה האחרונה, אומרים תפילה מיוחדת עם בקשת מחילה כללית.

נציג ה'חברא קדישא' בבית אל סיפר עוד כי אחר הצהריים הם מתכנסים יחד עם שאר ה'חברא קדישא' מהמועצה האזורית בנימין, לתפילת מנחה של תענית ציבור וקוראים 'ויחל' ולאחר מכן מקיימים לימוד בענייני דיומא - שיעור אותו מעביר רב הישוב כפר אדומים, הרב גבריאל גולדמן.

לאחר תפילת ערבית מקיימים סעודה מיוחדת בה מזכירים את כל הנפטרים של השנה החולפת, מקבלים דו"ח מסודר מראש ה'חברא קדישא' על כל אירועי השנה האחרונה, וסוקרים תכניות פיתוח ותכניות כלכליות.

• לפי ערוץ שבע

הלכה יומית: הלכות תפילת שחרית

הלימוד היום לזכות חן בת לילי לברכה והצלחה ורפואה שלמה
בס"ד
ברכות קריאת שמע

1. תיקנו חכמים בתפילת שחרית לומר את הלשון 'יוצר אור ובורא חושך', להזכיר את בריאת החושך ביום, כדי להוציא מליבם של הטועים שהיו אומרים שמי שברא אור לא ברא חושך. (שו"ע סי' נט)
2. צריך להפסיק בין המילה 'יוצר' ל'אור', כדי שלא יתחברו המילים וישתמע כאילו אומר 'יוצרור'. (משנ"ב שם)
3. הטועה בברכות קריאת שמע של שחרית, ובמקום לפתוח ב'יוצר אור' פתח ב'מעריב ערבים', אם עדיין לא סיים את הברכה, יתקן ויאמר [ללא 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם] 'יוצר אור ובורא חושך' עד סוף הברכה, ויחתום 'יוצר המאורות', ויוצא בזה ידי חובתו. (שו"ע סי' נט)
4. אם לא אמר כלל 'יוצר אור ובורא חושך', אף שחתם 'יוצר המאורות', כיון שהפתיחה והאמצע לא היו כראוי, לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך את הברכה מתחילה כראוי. והוא הדין אם פתח כראוי ב'יוצר אור ובורא חושך', וחתם 'המעריב ערבים', שלא יצא, וצריך לחזור ולברך כראוי. והכלל בזה, שצריך לומר את נוסח הפתיחה של 'יוצר אור ובורא חושך', ואת חתימת הברכה 'יוצר המאורות', ואם חיסר אחד מהם, לא יצא. (משנ"ב שם)
5. קדושה שב'יוצר אור', אף המתפלל ביחידות יכול לאומרה, אך ראוי שיאמרה בניגון וטעמים, כקורא בתורה. (שו"ע סי' נט)
6. קדושה זו, של 'יוצר אור', טוב לאומרה בישיבה. (משנ"ב שם)

ברשות המקור: halachotbeyom@gmail.com

משנה יומית: מסכת מגילה

הלימוד היום לעילוי נשמת יוסף בן שמעון וְגַ'וָוהֵר ז"ל

בס"ד

יום שישי ה' אדר תשע"ג

פרק ד, משנה ד: הקורא בתורה בציבור, לא יפחות משלשה פסוקים. ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, כדי שלא יטעה, ובנביא רשאי לקרוא למתורגמן אפילו שלשה פסוקים, אך אם היו אלו שלשה פרשיות שונות, קוראים למתורגמן כל פסוק בפני עצמו. בקריאת התורה מותר לדלג מפרשה לפרשה באותו ענין, אך לא מענין לענין. ובקריאת הנביא מותר לדלג אפילו מענין לענין. ובשניהם מותר לדלג רק בשיעור כזה שעדיין לא יסיים המתורגמן לתרגם, כדי שלא יצטרכו הציבור להמתין בשתיקה.

משנה ה: האדם שרגיל להפטיר בנביא, שנראה בעיני בני אדם שאין זה חשוב כל כך, תיקנו לו חכמים שיפרוס על שמע, יעבור לפני התיבה כשליח ציבור, ואם הוא כהן - הוא מתחיל בברכת כהנים. ואם היה המפטיר בנביא קטן, אביו או רבו עוברים לפני התיבה במקומו.

משנה ו: קטן יכול לקרוא בתורה בציבור, ומתרגם בציבור, אך אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, כיון שהפטור מן הדבר אינו יכול להוציא את הציבור ידי חובה. וכן כהן קטן אינו נושא כפיו לברך את העם כשהוא לבדו, שאין זה כבוד הציבור.

אדם שבגדיו קרועים, רשאי לפרוס על שמע ולתרגם לציבור, אבל אינו קורא בתורה מפני כבוד התורה, ואינו עובר לפני התיבה ואינו מברך ברכת כהנים, מפני כבוד הציבור.

עיור רשאי לפרוס על שמע, אף שכלולה בזה ברכת 'יוצר המאורות', ואין הוא רואה אותם, כיון שמכל מקום יש לו הנאה בכך שאחרים רואים ומסייעים לו. וכן רשאי הוא לתרגם, שהרי כל תרגום נאמר בעל פה. רבי יהודה חולק ואומר שעיור שלא ראה מעולם אינו מברך ברכת יוצר המאורות, וממילא אינו פורס על שמע.

משנה ז: כהן שיש מומים בידיו, רגליו או ראשו, לא ישא כפיו לברכת כהנים, כיון שהעם מסתכלים עליו, והמסתכל על הכהנים בשעת ברכת כהנים עיניו כהות. רבי יהודה מוסיף שאף כהן שידיו צבועות לא ישא כפיו, מאותו טעם.

משנה ח: המסרב לעבור לפני התיבה מפני שבגדיו צבעוניים, או מחמת שהוא נעול בסנדלים, לא יעבור כלל לפני התיבה, מחשש שנזרקה בו מינות, שכן זו היא דרך עובדי עבודה זרה להקפיד בדברים אלו. העושה תפילין של ראש עגולות, יש בזה סכנה שמא יחבט במשקוף וירוצצו את מוחו, ואין בזה מצוה, לפי שהתפילין צריכות להיעשות רבועות. המניח תפילין של ראש על מצחו, ושל יד על כף ידו, הרי זו דרך מינות, שחולק על קבלת החכמים. המצפה את התפילין בזהב, או מניחם על בגדיו, הרי זה דרך החיצונים, ההולכים אחר דעתם ולא אחרי דרשות חכמים.

ברשות המקור: halachotbeyom@gmail.com

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

(בעקבות הדף היומי: דף קלט/א - מתוך לקט מאורות - הדף היומי)

"בונה ברחמיו ירושלים" - בגמרתנו אנו למדים, כי ירושלים עיר הקודש תפדה בזכות מצוות הצדקה, כנאמר " "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א', כ"ז). לאור הסבר הגמרא לשון הפסוק מעורר תמיהה, שכן, נאמר בו במפורש כי "ציון במשפט תפדה", היינו: ירושלים תפדה במשפט, ו"שביה", היינו: היהודים אשר ישובו לירושלים, ייפדו בצדקה. כיצד, איפוא, פירשו את הפסוק, כי ירושלים גופה תפדה בצדקה? על קושי זה עמד מהרש"א (חידושי אגדות, סנהדרין, צח/א), והוא מסביר, כי בזכות מצוות הצדקה ישובו לירושלים משפטי אמת ודיני צדק, אשר בטלו ממנה כמבואר בגמרא, ובזכות כך תבוא הגאולה. מצוות הצדקה תביא את משפטי הצדק אשר יביאו את הגאולה. הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק י', הלכה א') גרס נוסח אחר בגמרתנו: "אין ישראל נפדים אלא בצדקה". גירסה זו הולמת היטב את הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", השבים לציון יפדו בזכות מצוות הצדקה (ראה מסורת הש"ס כאן ובסנהדרין, ועיין עוד במקורות וציונים ברמב"ם פרנקל שם).

נוסח ברכת המזון: שאלת אופן פדיונה של ירושלים חשובה גם לצורך הנוסח המדוייק של ברכת המזון הטור (או"ח, סימן קפ"ח) כותב, כי את הברכה השלישית של ברכת המזון, "רחם נא", חותמת ברכת "ברוך אתה ה' בונה ירושלים". בית יוסף (שם) מביא, כי מהר"ם מרוטנבורג נהג לחתום בנוסח "בונה ברחמיו ירושלים". כלבו ואורחות חיים מעירים על כך, כי נוסחה זו אינה מדוייקת, מפני שירושלים לא תבנה ברחמים אלא בזכות עשיית המשפט ובזכות הצדקה ישובו אליה.מרן רבי יוסף קארו הסכים עמם ופסק כן (שולחן ערוך שם, סעיף ד'), אך הוסיף (בית יוסף שם), כי בדיעבד, מי שאמר "בונה ברחמיו ירושלים", אינו צריך לחזור ולברך, מפני שבמקורות אחרים נאמר בפסוקים שבית המקדש יבנה ברחמים.

לעומת זאת, רמ"א (שם) ופוסקים נוספים הורו, כי המנהג לומר "בונה ברחמיו ירושלים", ומהרש"ל (בהגהותיו לטור) הוסיף, כי נוסח זה עדיף מפני שהוא מעין נוסח הפתיחה של הברכה "רחם נא", ונאה לברכה שתסתיים ברחמים [עיין בפרי מגדים אשל אברהם ס"ק ג', מדוע אומרים "ברחמיו" ולא "ברחמים"]. את תמיהת כלבו מדוע אומרים שירושלים תבנה ברחמים, הרי "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", מיישב בעל מחצית השקל (שם ס"ק ג'), שאכן מצד זכויותיהם של בני ישראל ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ואילו הקב"ה ירחם על ישראל עמו ויבנהָ ברחמים, גם אם לא יהא די בזכות ישראל לבנותה.

מהרש"ל כותב כי פדיית ירושלים מידי כובשיה תהא בזכות עשיית משפט וצדקה, אך בניית ירושלים בכבודה הגדול, אשר עתיד להיות יותר מכפי שהיה מאז ומעולם, תעשה ברחמיו בלבד

(מובא בב"ח ודרישה ופמ"ג שם).

לימוד יומי באמונה: ספר הכוזרי

ספר הכוזרי לימוד יומי מאמר ראשון ה'- י' - ז' אדר - סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעילוי נשמת ר' אברהם בן דוד ז"ל

אַחַר כֵּן קָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי הָאִסְלַאם וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל דַּעְתּוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר: אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הַיִּחוּד וְהַקַּדְמוּת לֵאלֹהִים, וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיִּחוּס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְשׁוֹלְלִים הַגַּשְׁמוּת לְגַמְרֵי, וְאִם יֵרָאֶה שׁוּם דָּבָר בַּדִּבּוּר, נְפָרֵשׁ אוֹתוֹ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶּרֶך הַשְׁאָלָה וְקֵרוּב. עִם קְבִיעָתֵנוּ כִּי סִפְרֵנוּ הוּא דִּבְרֵי אֱלֹהִים, וְהוּא בְּעַצְמוֹ מוֹפֵת, מְחֻיֶּבֶת עָלֵינוּ קַבָּלָתוֹ בִּגְלַל עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְחַבֵּר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּמוֹ פָּסוּק מִפְּסוּקָיו. וּנְבִיאֵנוּ הוּא חוֹתֵם הַנְּבִיאִים, וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא הָאֻמּוֹת כֻּלָּן אֶל הָאִסְלַאם. וּגְמוּל הַנִּשְׁמָע, הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְּגַן וְעֵדֶן, וְתַעֲנוּגוֹת שֶׁאֵינָם נִפְסָקִים בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְתַשְׁמִישׁ וְכֹל מַה שֶּׁיִּתְאַוֶּה, וּגְמוּל הַמַּמְרֶה הֲשָׁבָתוֹ אֶל אֵשׁ שֶׁלֹּא יִכְלוּ עִנּוּיֶיהָ לְעוֹלָם.
ו וְאָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: הִנֵּה מִי שֶׁרוֹצִים לְהַדְרִיכוֹ בִּדְבַר אֱלֹהִים, וְשֶׁיִּתְאַמֵּת אֶצְלוֹ כִּי אֱלֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם, וְהוּא מַרְחִיק זֶה, צָרִיך שֶׁיְּקֻיְּמוּ אֶצְלוֹ דְּבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין דְּחִיָּה לָהֶם, וּבְקשִׁי יְאֻמַּת אֶצְלוֹ שֶׁאֱלֹהִים כְּבָר דִּבֶּר עִם אָדָם. וְאִם סִפְרְכֶם מוֹפֵת, הֲרֵי הַסֵּפֶר עֲרָבִי, וְאֵין מַבְחִין בְּמוֹפְתוֹ וּפִלְאוֹ לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר נִקְרָא בְּאָזְנַי לֹא הִבְדַּלְתִּי בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִן הַדִּבּוּר הָעֲרָבִי.
ז וְאָמַר לוֹ הֶחָכָם: כְּבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אֲבָל הֵם לֹא הוּשְׂמוּ רְאָיָה לְקַבָּלַת תּוֹרָתוֹ.
ח אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא תָּנוּחַ הַדַּעַת לְהוֹדוֹת שֶׁהָאֱלוֹהַּ מִתְחַבֵּר אֶל בָּשָׂר וָדָם אִם לֹא בְּמוֹפֵת שֶׁיֵּהָפְכוּ בּוֹ הָעֲצָמִים, וְאָז נֵדַע שֶׁזֶּה לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא אֵת הַדְּבָרִים מִלֹּא דָּבָר, וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הָעִנְיָן לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְּעֵינֵיהֶם, וְלֹא יַגִּיעַ אֲלֵיהֶם בְּסִפּוּר וּמָסֹרֶת, וְשֶׁיֵּחָקֵר זֶה וְיִבָּחֵן בְּחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ שָׁם דִּמְיוֹן אוֹ כִּשּׁוּף, וּבְקשִׁי תְּקַבֵּלְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְהַמַּלְאָכִים וְהַשָּׁמַיִם וְהַמְּאוֹרוֹת יִתְחַבֵּר אֶל הָרֶפֶשׁ הַמְטֻנָּף הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָאָדָם, וִידַבֵּר עִמּוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו.
ט וְאָמַר הֶחָכָם: הֲלֹא סִפְרֵנוּ מָלֵא מִסִּפּוּרֵי משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין דְּחִיָּה לְמַה שֶׁעָשָׂה לְפַרְעֹה, וּבְקִיעַת הַיָּם, וְהַצָּלַת מִי שֶׁרָצָה אוֹתוֹ וְהַטְבָּעַת מִי שֶׁקָּצַף עָלָיו, וְאַחַר כָּך הַמָּן וְהַשְּׂלָו בְּמֶשֶׁך אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְדִּבּוּרוֹ עִם משֶׁה בָּהָר, וְהַעֲמָדָתוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ, וְהַנְחִילוֹ לוֹ נִצָּחוֹן עַל הָעֲנָקִים. וּמַה שֶׁהָיָה קֹדֶם לָכֵן מִן הַמַּבּוּל, וּמַהְפֵּכַת אַנְשֵׁי לוֹט. הֲלֹא זֶה מְפֻרְסָם, וְאֵין חֲשָׁד בּוֹ לְתַחְבּוּלָה וְדִמְיוֹן.
י אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי מֻכְרָח לִשְׁאֹל אֵת הַיְּהוּדִים, לְפִי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהֵם הָרְאָיָה שֶׁיֵּשׁ לֵאלֹהִים תּוֹרָה בָּאָרֶץ.

• המקור וביאורים באתר ישיבה

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים..."

"שבעת הסריסים" ממגילת אסתר
המקור: צילם" ליביו - באדיבות מוזיאון יהודי איטליה
מצגת על בית הכנסת תשלח למי שישיב למייל בו הופץ עלון זה

במגילת אסתר נאמר:

	לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.(ד, ט"ז

הרב שמואל אליהו רבה של צפת כתב בעלון "קול צופיך" לפרשת השבוע, פרשת תרומה (669):
סוד הגאולה – אחדות - אנחנו אומרים בתפילת מנחה של שבת: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד. וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְֹרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". ופירושו הוא שלעתיד לבוא יתקיים בנו "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). וזה יהיה כאשר עם ישראל יהיו מאוחדים ובלי מחלוקות, כאשר יהיו "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".

לעומת זאת אנו יודעים כי שנאת החינם גרמה לחורבן ולפיזור שלנו בגויים. היינו כל כך מפוזרים, עד שלא הייתה מדינה ולשון שלא היינו שם. התקיים בנו "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ". ובגאולה יתקיים בנו "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".

זה מה שאומר המן על עם ישראל שהם בגלות: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ". הם לא רק מפוזרים, הם גם מפורדים. לכן לא צריך להיות לך, אחשוורוש, חשש להרוג אותם, הם לא מאוחדים ולא יגנו זה על זה. התיקון של קטרוג המן – באחדות - באותה שעה הצליחה אסתר לתקן על-ידי התפילה המשותפת של כל בני שושן. ואף שלא נמצאים שם כל בני ישראל בכל המדינות כולן, ידעה אסתר כי בעיר המלוכה יש נציגים לכל קהילות ישראל בכל העולם כולו. ואם הראשים של עם ישראל מתאחדים – יש אחדות בכלל ישראל כולו ותבוא גאולה. וכך היה.

ולדורות תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים להרבות אהבה ואחווה בישראל. ומפורסמים דברי ה"שם משמואל" שמשלוח מנות איש לרעהו הוא היפוך "מפוזר", ומתנות לאביונים היפוך "מפורד", ובזה תיקנו מרדכי ואסתר לדורות עצה של תיקון לפירוד הנורא של הגלות, שיהיו מחוברים בינם לבין עצמם על-ידי מצוות חשובות אלו.

סממני הקטורת - הגמרא מלמדת אותנו את היסוד של תפילת כל ישראל מתוך עבודת בית המקדש שהייתה גם בקודש הקודשים. "אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה – רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא, (עמוס ט) "וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה" (כריתות ו ע"ב).

מהקטורת למדו חכמים שבכל תענית ציבור חייבים לצרף גם את האנשים שנחשבים פושעים. דהיינו מזידים. וכמו שהמחסר סממן אחד בקטורת עונשו גדול, כך גם מי שלא מצרף עמו את פושעי ישראל לא רק שאין תפילתו נשמעת, אלא שהוא נחשב חלילה מין וכופר. על זה נאמר במשנה (ברכות דף לד, א): "האומר יברכוך טובים (כלומר, אם אומר חלילה שרק טובים יברכו את אלוקים ולא רעים) – הרי זה דרכי מינות".

על המשכן ובית המקדש

אילן גלאון על בית המקדש

אילן גלאון במקור ראשון

דעה אחרת.

שמעתם פעם על צינורות ביוב עשויים מזהב ?

מזבח הקטורת מזהב - ציור משנת 1713

פרשת תרומה פותחת בהתרמה למלאכת המשכן, ואומרת:

	דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: ( שמות כ"ה,ב')

דרישה זו חוזרת שוב ושוב בביטויים "אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" או "אִישׁ אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ". כדי לשמור על כך שהתרומות יבואו מן הלב, התורה אומרת:

	וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: ( שמות, ל"א,א')

ה"בן איש חי" כותב שלבצלאל היה רוח הקודש, והוא ידע ברוח קדשו עד כמה התרומה שאדם מסויים הביא, הביא מכל הלב או שהיו לו מניעים צדדיים. לפי מידת כוונתו הטובה ונדיבות לבו של התורם, הוא הפנה את תרומתו לכלים יותר (או פחות) מקודשים. בהחלט יכול להיות שתרומת זהב שהתקבלה ממניעים צדדיים שמשה לצינורות הביוב, הכל לפי כוונת התורם. והנה אנחנו מוצאים שהכלים בהיכל ובקודש הקדשים היו עשויים מזהב טהור (כמו המנורה, למשל) או מעצי שטים מצופים בזהב (כמו יתר הכלים בהיכל ובקודש הקדשים: הארון, השולחן ומזבח הקטורת).

לגבי הזהב, אנחנו מבינים. זהב הוא יקר המציאות, ויש להניח שהתורם מזהבו, תרם מכל הלב. אמנם יכול להיות ב"זהב" פניות צדדיות, כולם רואים ומעריכים ועושים "פ...ס...ס...", זהב נוצץ, אפשר לשים שלט "לעילוי נשמת...", "על שם..." וכדומה. לשם כך ברר בצלאל את הזהב הטהור, זו שכוונת התורם היתה טהורה, אותה הפנה לעשיית הכלים בקודש הקדשים. אולם "עצי שיטים", למה ? הרי עצי שיטים זולים הם ופשוטים ?

אלא, אנשים תרמו למשכן מהונם (זהב, למשל) ומאונם (עצי שיטים, למשל)

על פי המדרש יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שיידרשו "עצי שיטים" למשכן והוא נטע אותם כשירד למצריים. עצי השיטים הללו , בני 210 שנה, בולי עץ באורך של למעלה מ 10 אמות, כ 5 מ' , ובקוטר של למעלה מאמה וחצי, כ 3/4 מ', הוציאו אותם יהודים טובים כשיצאו ממצריים. לסחוב את זה במדבר בימות החמה כמה חדשים, זה מיגע. הרבה זעה הם הזיעו, וכשתרמו את זה למשכן, היו ודאי כאלה שלא העריכו את תרומתם הדלה. הקב"ה, הרואה ללבב, ציווה שיעשו מעצי שיטים אלה את הכלים בהיכל ובקודש הקדשים, הם מחזיקים ומייצבים את ארון הברית, השלחן ומזבח הקטורת, מתחת לציפוי הזהב הדק שעליהם.

ענין זה, להחשיב את עצי השיטים, אינו מבט של הקב"ה ל"שעה" בלבד, אלא מבט ל"דורות". שני סיפורים "יעידו" על כך:

	"לפני שנים רבות, כשבנותי הגיעו לפירקן, שאלתי את מו"רי זצוק"ל, המקובל הרב שלמה שרעבי, שיתאר לי את הבחור המועדף ל"שידוך" לבנותי. הוא אמר לי: "בחור שעובד וקובע עיתים לתורה". תוך כדי דיבור הוא הוסיף: "אני רואה שאתה מתפלא שלא אמרתי 'כולל'ניק. באים אלי אברכים מ'כולל' ואני שואל אותם 'האם אתם קובעים עיתים לתורה ?', הם מסתכלים עלי כאילו אני משוגע, ואני אומר להם 'זה שאתם עובדים מ 8 עד 4 בללמוד תורה, זה לא אומר שאתם לא צריכים לקבוע עיתים לתורה". פעם אחרת שמעתי ממנו, שהקב"ה אינו סופר את כמות דפי הגמרא או כמות הסעיפים בשו"ע שלמדת, הוא סופר את טיפות ה"זעה" שלך שנטפו ממך כשהתאמצת ללמוד. "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא".

	" והספור השני שמעתי מהאדמו"ר מטולנא שליט"א. בסוף שנות העשרה שלו, והלאה, הוא למד בישיבת "גור" בירושלים. היה לו חברותא שהתקשה בלימוד, שעשה מאמצים רבים, וגם אחריהם, הוא התקשה בהבנת הגמרא על בוריה. לימים, התיאש, והחליט לעזוב את הישיבה. הוא, האדמו"ר בצעירותו, ניסה להניאו , אולם ללא הצלחה. בסופו של דבר הציע לו שייכנסו לאדמו"ר מגור, לספר לו, נדמה לי שהיה זה בעל ה"לב שמחה" זצ"ל. נכנסו וסיפרו. קם האדמו"ר זצ"ל, נגש לבחור ה"מתקשה" חיבק ונישק אותו ואמר לו "אני רוצה לתת לך את כל תורתי שלמדתי, ואתה תתן לי את המאמצים שעשית", והוסיף האדמו"ר והסביר "הקב"ה נתן לי ראש טוב, מה שאני לומר אני מבין וזוכר, ועל כן אני לא צריך להתאמץ בלימוד. אתה זכית להתאמץ בלימוד, ואתה רוצה לפרוש? – הקב"ה, לא סופר דפים, הוא סופר את המאמץ !!!".

הוא אשר אמרנו, כל הכלים בהיכל ובקודש הקדשים, לבד מהמנורה, חוזקם ויציבותם, היו מעצי השיטים, שיהודים התייגעו והזיעו לסחוב אותם במדבר. הם היו מצופים בזהב, זה "קביעת העתים" של בעלי הבתים, מעט "זהב" יחסית לעצי השיטים. ה"מנורה" המאירה לאחרים, שהתורה נמשלה אליה, היתה עשויה זהב טהור, כי מי שרוצה להגיע להוראה ולהאיר לאחרים, חייב להקדיש את כל כולו לתורה, אולם "דרך המלך", רשות הרבים, "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם".

יעקב שני - סופר סת"ם

היכן ארון הברית ?

המקור: ראו מטה

המקור: ראו מטה

המקור: גיליון 587 לפרשת תרומה, של שבועון מעייני הישועה

על מיקום בית המקדש בדרום ההר

המיקום לפי האתר "בית המקדש - איכה"

האדריכל טוביה שגיב הציג תאוריה לפיה מיקומו של בית המקדש אמור להיות בדרום הר-הבית. וכך הוא טוען: באמצעות שיטת מחקר מרחבית ניתן לשער היכן מקום המקדש ומהם מפלסיו. בשיטה זו נבחנו היחסים במרחב בין פונקציות שהיו מחוץ להר הבית ויחסם למקדש. לדוגמא: הספקת המים למקדש. כן נבדקו התיאורים הספרותיים לאור המציאות הטופוגרפית של ירושלים. לדוגמא: איתור שן הסלע עליו עמדה מצודת אנטוניה. לאור בדיקות אלו ניתן לשער כדלקמן:

• שרידי המקדש היהודי טמונים במרחב שבין כיפת הסלע ובין מסגד אל אקצא.
• מפלס הר הבית ההרודיאני נמוך ממפלס הרחבה הנוכחית.
• כיפת הסלע היא מקום מצודת אנטוניה.

והוא מסכם: שעל ידי השוואה אדריכלית בין מידות המתחם, סגנונו ושיטת בנייתו ובין מתחמים דומים, שנבנו ברחבי האימפריה הרומית, ניתן לשער כי מתחם המוריה נבנה במאה השניה לספירה.כותל הדמעות, המקום בו יהודים מתפללים זה למעלה מארבע מאות שנה, ממוקם בדיוק מול מקום המקדש וקודש הקודשים, על פי תוצאות מחקר זה.

• המקור: אתר בית המקדש איכה

ארנון סגל בעיתון "מקור ראשון" מיום י"ד בשבט תשע"ג הציג את טענות טוביה שגיב והביא את תגובת הרב עזריאל אריאל הסבור כי :"השיטה הדרומית של שגיב היא טעות מוחלטת, מראשיתה ועד סופה". ואלו נימוקיו:

• מיקום אבן השתיה מתחת למסגד כיפת הסלע היא בעלת מסורת של אלף שנים. לדוגמא: מדרשת "נסתרות דרשב"י", מזכיר את בונה מסגד עומר ש"עשה השתחויות על אבן השתיה".
• ההפרש בגובה בין המשטח של ההר לבין משטח כיפת הסלע הוא בערך שלושה מטר, מקביל ל-12 המדרגות בין ה"עזרה" לבין "ההיכל". כן יש התאמה למדות נוספות שהובאו במסכת מידות.
• "הקיר המזרחי" עומד בכיוון צפון-דרום, מתאים לאמור בתלמוד ירושלמי מסכת עירובין:

	דמר ר' אחא בשם שמואל בר רב יצחק כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז...שהוא מכוין כנגד זריחת החמה היך מה דאת אמר (איוב ט) האומר לחרם ולא יזרח.

פרושו של דבר ש"שער ניקנור פונהבדיוק למזרח. זריחת החמה האירה את חזית האולם דרך השער.

המחבר אמור לפרסם את הדברים בחוברת מיוחדת

בהמשך הכתבה הובאו נימוקים השוללים את התאוריה של טוביה שגיב.

ראו גם:בעיני אשתורי הפרחי בכפתור ופרח

עם ישראל

ספר חדש על יוסף טרומפלדור

רות בקי־קולודני כתבה בארץ מיום 15 בפברואר 2013 על חידת טרמפלדור - קריאה מחדש במכתביו של יוסף טרומפלדור מגלה להט אידיאליסטי ואנטי־קפיטליסטי וכן אישיות מעשית, שהאמינה בשיטתיות, ושמרה על פרטיות. וכך נכתב בסוף הרשימה:

ספרו המצוין של מנחם פוזננסקי, “מחיי יוסף טרומפלדור”, שעליו מבוססת בין היתר רשימה זו, הוא ספר שכולו מכתבים. זו אינה ביוגרפיה במובן הרגיל וגם לא ז’אנר ספרותי של מכתבים. מכתביו של טרומפלדור כפי שנכתבו רוסית ותורגמו ביד פוזננסקי הם המעצבים את דמותו והם, בלי דברי רקע, בלי פרשנות ובלי הסברים, מבטאים את סיפור חייו.

כאן נסקר בעיקר חלק אחד של מכתביו, אלה העוסקים ביצירת חברה חדשה בארץ־ישראל. אפשר הרבה עוד ללמוד עליו ממאות מכתביו האחרים מהשבי, מגליפולי, משאר פעולותיו במלחמת העולם הראשונה, מתקופת ארגון “החלוץ” ברוסיה ומתל חי, אז אמר את המלים שנהפכו כאן לסמל: “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”.

שולמית לסקוב, בספרה “טרומפלדור סיפור חייו”, מתארת את מניפת תכונותיו השונות, היותו אוהב חיים אך מוכן למות למען המטרה, היותו איש צבא במהותו אך אנרכיסט שואף חופש בנפשו. לסקוב מצטטת את ז’בוטינסקי שהגדיר את טרומפלדור בשתי המלים “אין דבר”: אין דבר שקטעו את ידו, אין דבר שהבריטים לא אישרו במלחמת העולם הראשונה גדוד שיילחם בארץ ישראל אלא רק גדוד של מובילי פרדות בגליפולי, אין דבר שחבריו באים אליו בטרוניות. צמד המלים “אין דבר” מוכיח שתמיד דבק במטרה וראה את העיקר ולא את הטפל.

במלאות מאה שנים להולדתו של טרומפלדור, כתב יגאל עילם: “לו הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי אחד, משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס: טרומפלדור, זה האיש. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי. היא בחרה באיש הנכון”.

השאלה היא מדוע המיתולוגיה שלנו הדגישה בעיקר, או כמעט אך ורק, את היותו גיבור מלחמה. האם מפני שההירואיות היתה דרושה ליצירת הסיפר הציוני? גם ז’בוטינסקי קרא לתנועתו “ביתר”, על שם תרומפלדור וצבאיותו.

בהדגשת דימוי הגיבור מתל חי יש אולי מידה של שכתוב מסוים של ההיסטוריה, וכמעט התעלמות מצדדיו האחרים של טרומפלדור: היותו איש חזון ומתקן חברתי, בדידותו כמנהיג, התמסרותו המוחלטת לרעיון החברתי על חשבון ענייניו הפרטיים.

טרומפלדור נפל בתל חי בי”א אדר תר”פ ‏(1920‏). צבי שץ נהרג בפרעות תרפ”א, שנה אחריו. נשארו המכתבים והלקח ההיסטורי העכשווי שאפשר ללמוד מהם.

מאמר זה מוקדש לנכדתי התל אביבית ליה מונטג, האומרת שכיום אף אחד לא כותב “מכתבים עם בול” והכל אפשר לבטא במיילים. אני לא חושבת, ליה, שאת צודקת. ותודה לאלכס אוורבוך על הסיוע בכתיבת המאמר.

על השופט מנחם אלון

אהבה גדולה ללשון הקודש ולסגנון חכמינו. פרופ' מנחם אלון
המקור: המוסף לשבת מקור ראשון

אביעד כהן כתב במוסף לשבת של מקור ראשון נשמה יתרה במשפט - השופט מנחם אלון 
היה בעל הבית 
של ה'נשמה היתרה' בעולם המשפט. סיפורים מאולם הדיונים על האיש ש"צלם א־להים" ו"כבוד האדם וחירותו" לא היו עבורו סיסמה נבובה, אלא דרך חיים. כמשל נצטט פיסקה זאת.

אהבתו של אלון ללשון הקודש ולסגנונם של חכמינו, 'קלקלה' – כמאמר חכמים הראשונים – את השורה, שורת המשפט המשמימה, ולא אחת הפיחה בה רוח חיים מרעננת.

טלו למשל פסק דין, שאותו בחר לפתוח בחמשיר של חרוזים, ומהדהד את לשון חכמים:

מעשה באחד מפרחי הפרקליטים,
ששנה ולמד ומילא כרסו בפסקי־דין ובחוקים,
ואף שימש שני מאמנים,
ומשבא הוא ליטול סמיכה לערוך דינים,
נאמר לו שטרם באה שעתו להימנות עם קהל הפרקליטים.

ודחייה זו לא נעשתה חס ושלום בידה של אמת הבניין אלא מכוחה של אמת הדין.

בדומה לכך, כלל גדול שטבע אלון, על דרך לשון חכמים, "שפטת מרובה – לא שפטת", מבטא את תפיסת עולמו, המנוגדת בקוטביות לגישת עמיתיו, חסידי האקטיביזם השיפוטי, וגורסת כי בית המשפט ושופט בשר ודם אינם יכולים, אף אינם צריכים, לפתור כל בעיה.

"אנו, השופטים", שאל כשאלה רטורית, "אפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים, מה לנו ולרזי יציאה למלחמה וכניסה לדיפלומטיה?".
לווית החן וחוש ההומור הדק לא נטשו אותו גם עם פרישתו מכס המשפט. "דומה עליי", כתב בעת פרישה, "ששופט, ובמיוחד שופט בבית המשפט העליון, שזוכה להגיע לגיל גמלאות, והוא בריא בגופו ושלם בנפשו, מן הראוי שיברך ברכת הגומל. ולולא דמיסתפינא [=שפחדתי], אומר הייתי שברכת הגומל וברכת גמלאות מאותו שורש יהלכון".

נעמי פרנקל, ז"ל, בין בית אלפא לחברון

באחד הימים מפקד חיל הים נעמד מאחורי כתפיה של נעמי פרנקל והסתכל על מה שהיא כותבת:

	"שהרמטכ"ל דדו בא אל דיין, שר הביטחון, וביקש ממנו לבצע פעולת מנע נגד הסורים. דדו אמר לו: 'אני יודע את היום ואת השעה שבהם תפרוץ המלחמה', ודיין אמר לו: 'יש לנו הסכם עם האמריקנים שאנחנו הפעם לא פותחים במלחמה אלא רק מתגוננים', וזה קבע את גורל החיילים שנהרגו שם".

יש המעונינים להסתיר את האמת. בין אלה לא תמצאו את נעמי פרנקל, ז"ל, אחת מהשכנים הנחמדים ומענינים, אשר תולדות חייה יצאו לאור בימים האלה.

נעמי היא עוד אחת שגלתה שרוב ה-"חברים", במובן השמאלני של המילה, מסוגלים להפסיק מהר מאוד להיות חברים, במובן הרחב של המילה, ומתחילים מהר מאוד להטיל עלך נידוי, בטוטליטריות אידאולוגית גמורה ובסגנון בולשביקי, באותו רגע שאתה מעיז להתרחק מהקיבוץ ודעותיו ומתקרב לחברון, אפילו רק כדי להכיר את המציאות.

המבוא לכתבה ל נדב שרגאי בעיתון "ישראל היום" (הכולל גם האמור לעיל)
"אל תשאלי מה יגידו עלי... כתבי את אמת חיי", ציוותה הסופרת נעמי פרנקל את ידידת נפשה, ציפורה כוכבי-רייני - ואכן הטרילוגיה בת 1,500 העמודים על פרנקל עמוסה בגילויים מרעישים • הסופרת שחצתה את הקווים מהשומר הצעיר אל מתנחלי חברון והוחרמה על ידי הממסד התרבותי והפוליטי, התווכחה גם עם שותפיה החדשים - עד מותה בגיל 91 לפני ארבע שנים • בספר על אודותיה נרמזת זהותו של "השטינקר" שהוביל לחשיפת המחתרת היהודית, מובאים ציטוטים מאלמנתו של ברוך גולדשטיין ונחשפים פרטים מסעירים על חייה של פרנקל - שנולדה בגרמניה למשפחה מתבוללת והפכה לסופרת ייחודית שעמדה בצמתים מרכזיים בחיים הציבוריים בישראל.

ולסיום הכתבה:"הפרקים האחרונים בביוגרפיה שכתבה רייני על נעמי פרנקל עצובים במיוחד. לא פעם מתחננת הסופרת למות, יחסיה הקשים עם בתה מנישואיה הראשונים ועם נכדיה מדכאים אותה עד עפר. הביוגרפית שלה, ידידת נפשה, מושכת אותה כמעט בכוח אל שאריות החיים, כדי שתסיים את יצירתה האחרונה "פרדה", העוסקת ביישוב היהודי בחברון עד מאורעות תרפ"ט.

פעמיים מצילים הרופאים את חייה של פרנקל המנסה לשים קץ לחייה. השנים האחרונות מתאפיינות גם במערכת יחסים קשה עם הבעל השני, מאיר בן גור, שהלך לעולמו בינואר 2008. שנתיים אחר כך הולכת לעולמה גם פרנקל ונטמנת על פי בקשתה לצד בעלה הראשון, אהובה, ישראל רוזנצוויג, בבית העלמין בבית אלפא.

ציפורה כוכבי-רייני אומרת כי "איש אינו אשם בחייה האומללים של פרנקל. היא נולדה עם תכונת אופי של אמנים גדולים שסיבכה אותה. המציאות והדמיון היו שזורים אצלה זה בזה. היא חיה במאבק מתמיד להפריד בין המציאות לדמיון. בתשע שנותיה האחרונות סיננו, נעמי ואני, את גרעיני האמת המשובצים בסיפוריה".

כל הדברים המופיעים בביוגרפיה של פרנקל, מדגישה רייני, "נמסרו לי מפי נעמי. לא נטלתי לעצמי חירות לפרש את דבריה או להביע דעה אישית בנושא זה או אחר. היא היתה חידה שקשה לפצחה ואי אפשר לשייכה לשום טיפוס אדם, לשום מעמד, לשום חברה; רוחניותה הגדולה וחוכמתה מילאו את עולמה שהיה מבוצר ומסוגר. נעמי היתה מלכת הקונכייה".

ארץ ישראל

צילומים מחברון: 1917-1918

• מבט על העיר - למטה תל רמידה
• הגבעה, אשר לימים תבנה בה קריית ארבע
• הר חברון
• הר נימרה - מערבית לעיר
• הכפר דורא - דרומית לעיר
• מבט מחברון לצפון

1/6

לא ברור מה היה המניע לצילומים הצבאיים - הצבא העות'מאני כבר היה בנסיגה רחוק מחברון - כנראה הטייסים הגרמנים רצו צילומים למזכרת מעיר הקודש !!!

המקור: הבווארי - אוסף פלסטי

אוסף תמונות של פלסטין בעריכת Dr. Lothar Saupe מ: Bayerisches Hauptstaatsarchiv (הארכיון הבווארי). התמונות שצולמו בפלסטין בעיקר בשנים 1917/1918 (אך לא רק בשנים אלה) על ידי הטייסת 304 של בוואריה.

• עוד עשרות צילומים ברזולוציה מצויינת מדרום הרי יהודה והרי חברון

בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו

בס"ד ביקור ולימוד בבית הכנסת העתיק, שלום על ישראל ביריחו עם קבוצת צעירות מארצות הברית. הן השתתפו בשיעור תורה של הגב' אורנה קבס.

• הסיורים נערכים בצורה מסודרת ופרטים על כך באתר

התמונות במצגת הן של יונתן גורמזנו ובאישורו.

1/6

• עוד תמונות משלום על ישראל ביריחו, שבט תשע"ג

• עוד על בית הכנסת קיראו כאן

שני-לבנה בדרום הרי חברון

חגי הוברמן כתב על הישוב "שני-לבני" בדרום הרי-חברון שעלון לשבת : שבתון למשפחה היהודית לשבת פרשת תרומה תשע"ג

• על הישוב קראו כאן וגם על ישיבת ההסדר "מצפה עשהאל"]

אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב

שער הכניסה צילם:ד"ר אבישי טייכר

אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב הוא שחזור של פרדס ברחובות שמדגים את אופי והווי הפרדסנות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא זוכה לפופולריות בזמן האחרון, הן בשל קרבתו למרכזי האוכלוסיה והן בשל נמרצות יזמיו.

משפחת מינקוב היתה מהשפחות הראשונות במושבה רחובות. זלמן מינקוב, אשר היה חובב תאטרון ונשוי למוסיקאית משוויץ החליט, לאחר שהוא נואש מגידול גפנים לעבור לגידול פרות הדר. בשנת 1904 הוא רכש שטח קרקע גדול מימדים (100 דונמים) במרחק של כ-2 ק"מ מצפון למושבה רחובות, וסמוך לדרך 'רמלה' שהובילה מיבנה לרמלה, היום מאחורי "מכון ויצמן"

פעולתו הראשונה של מינקוב בפרס היתה חציבת באר. מכיוון שעומק מי התהום בשטח הפרדס היה רב, נזקק מינקוב לחפור באר בעומק של 23 מטרים, אשר קוטרה למעלה מששה מטרים, ואשר דפנותיה חוזקו בלבנים. שאיבת המים מהבאר נעשתה באמצעות משאבה מונעת בקיטור. המים מהבאר הועברו לברכת אגירה ומשם בתעלות אל העצים בפרדס - ניתן לצפיה באתר.

מינקוב בנה בפרדס חצר מוקפת חומה, ובה שער הפונה לדרך רמלה, ושער הפונה לנטיעות. החצר כללה את הבאר, בית אריזה, מחסנים, אורווה, חדר אוכל ושירותים, בית לשומר ומשרד למנהל הפרדס. מינקוב העסיק רק פועלים יהודים.

סניף החברה להגנת הטבע ברחובות, החל לפעול לשיקום הפרדס ההרוס. היא רתמה למאבקה את המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות. בעזרת תרומתו של פרנסיס מינקוב, נכדו של אחיו של זלמן מינקוב המתגורר בשווייץ, הושג ההון לתחילת עבודות השימור.

הפרדס, "בייארת אל מינקוב", הפך ל-"מוזיאתר" (הלחם של ואתר אשר מציג את תולדות ענף הפרדסנות העברית בארץ ישראל.

בית האריזה המשוחזר צילם:Deror_avi

• עובד מתוך הערך בויקיפדיה העברית
• שפע תמונות באתר תפוז

שירי אלתרמן - ארץ ישראל

לכל אוהבי שירי ארץ ישראל ואלתרמן . שיריו מכל הזמנים מכלניות ועד ליל חניה עם מיטב הזמרים.

כל השירים מוגשים כסרטונים תפתחו ולא תצטערו אף תרוו עונג .

נושא: שירי אלתרמן - אתר נפלא.. לכבוד 100 שנים לאלתרמן אתר בו מרוכזים כל

יצירותיו בביצוע המקור הקליקו ותהנו

שושנה דמארי - כלניות

שושנה דמארי - כלניות

שלמה המלך ושלמי הסנדלר-אילי גורליצקי

שלמה המלך ושלמי הסנדלר-אילי גורליצקי

ועוד, אוסף נהדר של שירים

מפרי המקלדת

ברוך, ברוך שפטרני

מארז סוכריות מיוחד תמיד מעלה חיוך על פני האורחים (צילום: shutterstock)

מאת: צור ונטורה (פורסם ב"עולם קטן)

אצלנו בבית כנסת, כל הילדים של השנה נולדו בהפרש של שבת אחת. אם יש בר מצווה ב"שמות", אז ידוע שיש גם ב"וירא". אם יש ב"משפטים" אז יש גם ב"תרומה". גם השבת יש בר מצווה לילד אחד, ושבוע הבא יש לילד אחר.

הייתי רוצה שמשורר רציני, יבוא ויתאר את מטר הסוכריות שזורקים בבית הכנסת בשבת. זה כאילו גשם, שילדים מתוקים רצים לאסוף את הטיפות. איך לא יכתבו על זה שירים? אולי בגלל איך שזה נגמר. בגלל שתמיד יהיה ילד אחד שלא יתפוס. אפשר לראות אותו עומד בצד, בוכה ועצוב. "לא קיבלתי סוכרייה" הוא אומר, ומבטו אומר לעולם "רק אני, לא קיבלתי טיפת גשם צבעונית". אם תסתכלו מסביב, תוכלו לראות, ברגע שהגשם יורד, חיוכים שנמרחים על כל פנים בבית הכנסת. אם המבוגרים היו יכולים לרוץ ולקפוץ, לנסות לתפוס סוכריות, אני מניח שגם הם היו רוצים לתפוס, אבל הם מבוגרים, לא נאה להם. אז כשנופלת לידם סוכרייה הם מתכופפים לאט לאט, שלא בטעות מישהו יחשוב שהם מתלהבים מסוכריות. ומכניסים לכיס. ואז עולה על פניהם חיוך, בעצם הוא עולה לפני זה. איך שמתחילים את ה"קולולו", או ה"ישמח חתנים" או בגרסה האשכנזית - ה"נאי, נאי טילה לה לי", מיד עולה חיוך אצל כולם. המון פעמים ניסיתי להבין מה יש בסוכריות האלה. מה גורם לכולם כשהם רואים אותם נופלים מסביבם, להתכופף ולהתפתל בין הספסלים. לרוץ למקומות בהם עוד לא שלו את טיפות המתוק הצבעוני. אין ילד שלא יעשה זאת בחיוך. לא כי הם רוצים, כי ככה זה.

יש אצלנו ילד בקהילה, הילד מסוף הבית כנסת. שהרבה אנשים ממש מרחמים עליו, פעם אפילו שמעתי מישהו שלחש "מסכן, הוא חי עם אבא מפגר. הילד הזה צריך המון תמיכה. זה בית שלא פשוט לחיות בו, לך תדע איך הוא יצא בסוף." כל שבת הוא מתיישב ליד אבא שלו בבית כנסת, שומר עליו. פעם אמא שלו הייתה קוראת לו שיכנס, אבל היום הוא נכנס לבד. לפניו יושב ילד אחד בשם שמואל. הוא לומד בכיתה של הילד, ולפעמים הם מדברים בשקט בתפילה. ותמיד אותו סיפור, אבא של שמואל משתיק אותו, ומסתובב לתת לילד ההוא מבט נוזף, ואז הוא תופס את עצמו באמצע הסיבוב. הוא נזכר למי בדיוק הוא רצה לתת מבט נוזף. אז הוא מסתובב ומסמיק קצת בלחיים. כאילו כבר המציאות נזפה מספיק באותו ילד. היום בזריקת סוכריות, לא הוא ולא שמואל תפסו סוכריות. הוא עמד קצת מאחורי הבר מצווה, ושמואל עמד מאחורי הבימה. הם באו מוקדם, התיישבו במקומות וחיכו. כבר מרביעי הם נעמדו, זקופים ודרוכים. אבל המשפחה של הבר מצווה כמעט ולא קנו סוכריות, והרבה ילדים לא הצליחו לתפוס כלום. הם חזרו ביחד, למקום שלהם, ליד האבות. אני חושב שלשמואל היה אפילו קצת דמעות. ראשון התיישב הילד, קצת עוצב, אבל לא נורא. אבא שלו, המפגר, התכופף אליו ושאל אותו בהתלהבות העצומה שלו, בלהט השמור למיוחדים "כמה? כמה תפסת?" הילד, התכווץ במקומו, כחושש לאכזב, ואמר בלחש "לא תפסתי כלום". לראות את המבט שלו, את ההבנה הפתאומית. אני חושב שהוא היה אפילו יותר עצוב מכל הילדים בבית הכנסת. הוא פתח במהירות את ספר התהילים, והתחיל למלמל מזמורים. מרוב בושה הוא לא הבחין שהוא חוזר על אותו פסוק. חוזר ומשנן במונוטוניות. כזה הוא, מפגר. ואז אבא של שמואל, במושב לפניהם, שאל את שמואל, תוך כדי עיון בספר הלכה מסוים: שמואל? תפסת משהו?" "לא" הוא נענע בראשו באיטיות. "לא" הוא אמר בלחש, ומחה לכלוכית מעיניו. אבא של שמואל אמר "שמואל, בגלל שהגעת היום בזמן לתפילה, מגיעה לך סוכרייה" והוא הוציא מהכיס סוכרייה ושם לשמואל ביד. הוא לא ראה, אבל אני ראיתי את המבט של האבא השני. איך המבט שלו עוקב אחרי תנועת היד , אחרי ההנחה. הוצאה, נשיאה, והנחה. וראיתי את המבט. את הרצון העז, הכמעט תשוקה. להגיע ליכולת הזאת, להעניק לבן – מעט גשם מתוק. קצת מתיקות גשמית.

לא הייתי מספר לכם, על כל זה, אם הסיפור היה נגמר שם.

שבוע אחר כך בבר מצווה הבאה, המשפחה הביאה המון סוכריות, אני חושב שהיה שם כמעט שש קילו, גם שני הילדים ההם היו שם. שמואל תפס המון סוכריות, כמעט כיס שלם. ועם חיוך ענק, רץ החוצה לשחק ולהמר עליהם, בזמן שאביו הפך דף בספר ההלכה הענק שלו. אבל הילד השני.. בנו של המפגר,מיד כשהוא תפס סוכרייה הוא רץ לכיוון אביו, ונעמד מאחוריו. תוך כדי שהטפטוף המתוק יורד מכל עבר, הוא נעמד מאחורי אביו. הוא הוציא את הסוכרייה היחידה שהוא תפס, וזרק אותה לתוך ספר התהילים של אביו. ואז ראיתי את המבט. כל הילדים של בית הכנסת לא יצליחו למתוך את הלחיים שלהם כך, גם אם יזרקו מאות קילו של סוכריות טופי, לזרוק בבית הכנסת. האב אחז את הסוכרייה, וטמן אותה בכיס חולצת השבת הצחורה. הילד הסתובב, רץ והקיף את כל הספסלים והגיע לאביו מהכיוון ההפוך. הילד התקרב, וניסה לשמור על סבר פנים רציניות. הוא התקדם והתיישב ליד אביו על הספסל. "כמה?" שאל האב, והפעם - מבטו היה שמח, עיניו בטוחות היו, גבותיו מסוככות על שמורות עיניו באבהות. "כמה תפסת?" והילד, מנסה לא לחייך, מנסה לחבוש על פניו את מסכת העצבות הרגילה. וכמעט מצליח, אבל בכל זאת חיוך נמרח על פניו. "לא תפסתי" הוא אמר בגאווה. "לא תפסתי כלום" ואביו של הילד. בגאווה, של אדם שהצליח לרוץ מרתון, בסיפוק של אב שמצליח להביא פרנסה הביתה. כתחושה של נער, שמצא את יעודו. מרים את ידו במלכותיות, מכניס את יד לכיס החולצה הצחורה, ושולף לו טיפת טל מתוקה, שחוט של חסד, משוך עליו ומושיט לילד. החוט עוד רטט רגע באוויר בניהם, ואחר נקרע. קול הפקיקה הגיע, עד לעזרת הנשים, משם הבטתי בהם. האב ראה את חיוך הבן, בני ראה את סיפוק האב. ולידי למרות שהוא עדיין איננו בר חיובא, ואיננו יכול לשאת בעול. דמעה אמו של הילד, "ברוך שפטרני, מעונשו של זה".

באמת הייתי רוצה שמישהו יכתוב שיר שיתאר את הגשם של הסוכריות.

את הדמעות, והמתוק שנופל, והמבט של הילד מקצה הבית כנסת.

התבל

האי סנטורי ביוון -Santorini (Thira), Oia, Greece • 360° Aerial Panorama

אחת מהזויות בצילום הפנורמי לצלילי זורבה היווני

• הנה הקישור - מומלץ

ויקי-קדומים לשנת תשע"ג

• קנ"א: לשבוע פרשת שלח תשע"ג
• ק"ן: לשבוע פרשת בעלותך תשע"ג
• קמ"ט: לשבוע פרשת נשא תשע"ג
• קמ"ח: לשבוע חג השבועות תשע"ג
• קמ"ז:לשבוע שחרור ירושלים תשע"ג
• קמ"ו:כ"ב אייר תשע"ג
• קמ"ה:בהר-בחוקותי - תשע"ג
• קמ"ד:ט"ו אייר תשע"ג
• קמ"ג:אמור - תשע"ג
• קמ"ב:אחרי-מות קדושים - תשע"ג
• קמ"א:ליום העצמאות - תשע"ג
• ק"מ:תזריע-מצורע - תשע"ג
• קל"ט:ביניים כ"ט ניסן - תשע"ג
• קל"ח:פרשת שמיני- תשע"ג
• קל"ז:ביניים כ"ב ניסן - תשע"ג
• קל"ו:חול-המועד פסח - תשע"ג
• קל"ה:לשבוע פסח - תשע"ג
• קל"ד: ביניים ח' ניסן- תשע"ג
• קל"ג: השבת הגדול ופרשת צו - תשע"ג
• קל"ב: ביניים א' ניסן- תשע"ג
• קל"א: ראש חודש ניסן ופרשת ויקרא - תשע"ג
• ק"ל: ביניים כ"ג באדר - תשע"ג
• קכ"ט:פרשת ויקהל-פקודי - תשע"ג
• קכ"ח: ביניים ט"ז באדר - תשע"ג
• קכ"ז: י"ד באדר - פורים - תשע"ג
• קכ"ו: ביניים ט' באדר תשע"ג
• קכ"ה: פרשת תצוה תשע"ג
• קכ"ד: ביניים ב' באדר תשע"ג
• קכ"ג: פרשת תרומה תשע"ג
• קכ"ב: ביניים כ"ה שבט תשע"ג
• קכ"א: פרשת משפטים תשע"ג
• ק"כ: ביניים י"ח שבט תשע"ג
• קי"ט: פרשת יתרו תשע"ג
• קי"ח: ביניים י"א שבט תשע"ג
• קט"ז: פרשת בשלח תשע"ג
• קט"ו: ביניים ד' שבט תשע"ג
• קי"ד:פרשת בא תשע"ג
• קי"ג: ביניים כ"ו טבת תשע"ג
• קי"ב:פרשת וארא תשע"ג
• קי"א: ביניים י"ח בטבת תשע"ג
• ק"י:פרשת שמות תשע"ג
• ק"ט: ביניים י"ב בטבת תשע"ג
• ק"ח:פרשת ויחי תשע"ג
• ק"ז:פרשת ויגש, חודש טבת- תשע"ג
• ק"ו:פרשת מקץ, חנוכה - תשע"ג
• ק"ה:פרשת וישב, ערב חנוכה - תשע"ג
• ק"ד:פרשת וישלח - תשע"ג
• ק"ג:פרשת ויצא - תשע"ג
• ק"ב:פרשת תולדות - תשע"ג
• ק"א:פרשת חיי שרה - תשע"ג
• ק:פרשת וירא - תשע"ג
• צ"ט:פרשת לך-לך - תשע"ג
• צ"ח:פרשת נח - תשע"ג
• צ"ז:פרשת בראשית - תשע"ג
• צ"ו:שמחת תורה - תשע"ג
• צ"ה:חג הסוכות - תשע"ג
• צ"ד:חג הסוכות ופרשת האזינו - תשע"ג