ויקי-קדומים לשבוע פרשת ויגש

עלון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל

קוראים נכבדים !
נשמח להערות על העלון, נודה לכם אם תכתבו אותן בסוף העלון בפרק המכונה: הערה, לאחר הכתיבה הקישו "פרסם תגובה"
כמובן, אגיב על כך אם יהיה לי מה לומר.
בכל מקרה, טוב שהקוראים יידעו שבערך יש פרטים הטעונים השלמה והבהרה.

כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי.
אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה על כך מטה והתוכן יימחק מייד

Hanuca a napoli — יהודי נאפולי - קהילה של כ-200 נפש חוגגת חנוכה במרכז העיר - ביוזמה עצמית שלה

המקור: הרב יוסף כרמל אתר ארץ חמדה השבוע נמשיך לעסוק בעניני החנוכה, ולא בעניני פרשת ויגש.

השאלה אם חנוכה הוא חג דתי בו עם ישראל מציין את נצחון הדת הישראלית על האליליות היונית או שהוא חג לאומי, מהדהדת בחלל הדיון הציבורי דורות רבים. עם ההתעוררות הלאומית של העם היהודי ויסודה של התנועה הציונות המדינית, חזר הדיון ונעור ביתר שאת. אם הגבורה הלאומית היא העיקר, הנצחון הצבאי שהביא לעצמאות מדינית הוא זה שמודגש והנרות הדולקים ברשות הרבים מנציחים זאת. או שהצד הדתי הוא העיקר, ואז יש להדגיש כי הטהורים נצחו את הטמאים, בית המקדש טוהר, עבודת הקרבנות חודשה וכל ענין הדלקת הנרות לדורות בא להנציח ולהזכיר דווקא זאת.

מהסוגיא במסכת שבת משמע כצד השני. וז"ל:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה ... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"(דף כא ע"ב).

הנצחון הצבאי והעצמאות המדינית אין להם זכר. לעומת זאת מנוסח על הניסים משמע שהנצחון של המעטים על הרבים הוא העיקר, נס פח השמן לא נזכר ואנו מציינים את חידוש העבודה כתוצאה של הנצחון הצבאי.

שאלה זו מביאה אותנו לברר מה מקומו של בית המקדש בחייו של היהודי כפרט ובחיי האומה ככלל.

ניתן לראות את בית המקדש כ"בית כנסת רבה" לעומת בתי הכנסת של היום שהם בבחינת "מקדש מעט". אם כך, לכאורה, המקדש הוא מקום דתי, "כלי שרת" המשמש לפולחן. את מקום הקרבנות בבית המקדש תופסות התפילות בבית הכנסת.

גם אם נעלה את מקום המקדש ונטען שהוא מקום השכנת השכינה ולא רק מקום ה"עבודה", יבוא הטוען ויטען כי הקרבנות הם התנאי להשכנת שכינה (עיינו בדברי בעל ה"משך חכמה" בהקדמתו לספר ויקרא) וממילא שוב חשיבותו של המקדש נובעת מכך שהוא ה"מקום" ל"עבודת הקרבנות" שהיא לכאורה ענין "דתי" בלבד.

הרמב"ם בראש הלכות חנוכה מדגיש את הפן הלאומי של החג. וז"ל:

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (פרק ג הלכה א).

צריך להבין מה מקורו של הרמב"ם, הרי לכאורה אין לו מקור לא בנוסח התפילה ולא בדברי הגמרא?

התשובה היא שבית המקדש הוא סמל לאומי המייצג את כלל ישראל המאוחדים סביב האמונה בקב"ה וממילא בלימוד תורתו ובשמירת מצוותיו. מציאות של בית מקדש תחת שלטון זרים היא בדיעבד גדול. לכן האחריות והמצווה לבנות את בית המקדש מוטלת על העם ולא על יחידים. זו אחת מהמצוות שנצטוו ישראל כעם חופשי בארצו. לכן זמנה של המצווה הוא רק כאשר יש מדינה עצמאית היושבת לבטח בארצה. כך מפורש בכתוב:

"...וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם..." (דברים י"ב י-יא).

כך גם הבין דוד המלך כמפורש בספר שמואל:

"וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיקֹוָק הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (ז' א-ב).

התפילות של עם ישראל במשך הדורות לחידוש העבודה בירושלים הן תפילות גם על קוממיות העם בארצו. אין להפריד בין הדבקים. לכן השמחה וההודאה בחנוכה היא על חזרת מלכות לישראל , מה שאִפשר להביא לידי ביטוי גם את נס פח השמן.

הבה נתפלל כי נזכה בקרוב לשילוב של קוממיות לאומית העובדת בשיתוף פעולה עם מנהיגות רוחנית ראויה, לקימומו של בנין לאומי רוחני יותר שלם.

עוד דברי תורה על פרשת ויגש

חדשות הר הבית[]

ממצא יחודי משלטון אנטיוכוס בהר הבית. חותם זה החרות על ידית של קנקן יין מעיד לנו באופן ישיר על שלטון היוונים במקום. הממצא נתגלה בפרויקט סינון שפכי הר הבית אשר בעמק צורים.

להלן התיאור של הממצא:

Har-habait — החותם היווני - עדות לשליטה על הר הבית

בעבודת הסינון נתגלתה ידית אמפורה עם טביעת חותם עגולה של האי רודוס. על גבי הטביעה מופיע סמל השושן של האי רודוס, וסביבו בעיגול מופיעה כתובת יוונית: Ἐπὶ Θεαιδ̣[ήτου Ὑ]ακινθίου כלומר: "בשנת [כהונתו של האפונים] תֵיאַידֵיטוס [בחודש] היאקינטיוס". האפונים, במקרה שלנו תֵיאַידֵיטוס, הוא פקיד בכיר שעל שמו כונתה שנת כהונתו. הטביעה תוארכה לשנים 175- 170 לפנה"ס, לימיו של אנטיוכוס IV אפיפנס, שבזז את אוצרות המקדש בירושלים, ואף ניסה להנהיג פולחן זר בהר הבית. טביעה זו עשויה להיות קשורה להקמתה של המצודה של חיל המצב הסלווקי בירושלים, שנקראה 'חקרה' והיתה ממוקמת בסביבות הר הבית. בנייתה של מצודת החקרה הושלמה זמן לא רב אחרי זמנה של הטביעה שלנו. טביעה רודית זו מצטרפת לכ-1200 טביעות חותם רודיות וטביעות אחרות בידיות של אמפורות מיובאות מאיי יוון, שנמצאו בחפירותיה השונות של ירושלים. בהקשר זה יש לציין שהיו שסברו שמקומה של מצודת החקרה היה בדרום-מזרח הר הבית, בסמוך לאזור שממנו בא העפר שאנחנו מסננים. הטביעה שייכת מן הסתם לקנקן (אמפורה) שבו יובא לארץ יין מרודוס, שהיה יין נסך שלא היה כשר לשתייה על ידי יהודים, ושימש אולי את יושבי החקרה.

הטביעה הרודית מהר הבית מהווה ממצא מרגש הקשור לקרבות של יהודה המכבי וחילותיו, שנלחמו לטיהורו של המקדש, וחנכו אותו מחדש לאחר כיבושו וטיהורו. בין הממצאים של שברי החרסים זיהינו שברים נוספים של אמפורות רודיות מן התקופה ההלניסטית, אך לעת עתה נתגלתה טביעה אחת בלבד. להזמנת פעילות ב"חוויה ארכיאולוגית" בימי חנוכה לאורך כל השנה חייגו *6033

המקור

מוזיאון האורות בפיימונטה[]

מוקד - פורטל יהודי איטליה כתב על מוזיאון האורות בקזאלה מונפראטו בקהילה יהודית קטנה בפיימונטה, המתגאה בבית הכנסת המפואר שבה. במרתף המבנה שוכן מוזיאון האורות- "מוזאון האורות", המשלב תצוגה של חנוכיות עתיקות וחנוכיות מודרניות. מוצגות במקום חנויות שנוצרו על ידי אומנים בינלאומיים- אשר התעשר עתה במוצגים חדשים

צילם ונעזר בידי :Dario Canova e le schede tecniche a cura di Cristina Mancini

פרטים באתר המוזיאון של קהילת ק"ק קאסאלי-מונפירטו

האנטישמיות מאז ולתמיד[]

אליקים העצני פירסם מאמר זה באתר ערוץ 7 ומובא לאתר זה ברשותו, חנוכה תשע"ב דצמבר 2011

La difesi della razza 2 — העמוד הראשון של הבטאון הגזעני - נטילת דם מבתולה נוצרית על-ידי יהודים חרדים

אנטישמיות מאז ולעולם - הטיפול בנושא האנטישמיות מביך את הציוני בגלל התובנה, שרוב היהודים שבו למולדתם מאונס, בלחץ האנטישמיות בגולה. אמנם, יהודים רבים – תימנים, כורדים, בוכרים, תלמידי הגר'א – עלו מכוחה של חיבת ציון בלבד, ובכל זאת עובדה היא שרוב העולים עקרו ממקומותיהם רק מפני שלא היו רצויים שם.

מי טעה בחזונו - גם לשמאל הקיצוני בישראל לא נוח עם האנטישמיות, כי מי שרואה את עצמו כ"אזרח העולם" - הייחוד היהודי, גם בצורה של רדיפת היהודים, מפריע לו.

האנטישמיות של ימינו, ההולכת ומתגברת באירופה למרות למעלה מ-100 שנות ציונות מדינית, נוגדת גם את תפיסת היסוד של מייסדה, בנימין זאב הרצל. הרצל ראה בציונות את הנוגדן, שסופו להדביר את האנטישמיות. כיצד? יציאת היהודים המיותרים והמכבידים, אלה שמתחרים בעם הארץ בכל תחום ובדרך כלל בהצלחה, תסלק את הסיבה לאנטישמיות, והיא תיעלם. מי יגלה עפר מעיניו של החוזה, לראות מדינה כמו נורבגיה, שכמעט ואין בה יהודים ואף פעם לא היו – ובכל זאת היא נושאת הדגל של האנטישמיות בעולם בתחפושתה המודרנית, האטי-ישראלית. או מדינה כפולין, ש-3 מליון יהודיה נרצחו ואינם ורק קומץ קטן נותר, ועדיין היא טבולה כולה ברעל האנטישמי.

מציאת התחליף : מדינת ישראל - ואשר ל"ישראליות", זו לא רק שלא נטרלה את האנטישמיות (מונח שבגלל השואה יצא מן האופנה) אלא גם סיפקה לה תחליף. עכשיו, במקום יהודים מאשימים את ה"ישראלים" בכל תועבה, מתוך ביטחון שהכל מבינים למי מתכוונים באמת. את המותג "אנטישמיות" המציא וילהלם מאר בסוף המאה ה-19, אך לא את התופעה, בת אלפי השנים. אגב, אביו של מאר היה יהודי, וגם העוקץ המר הזה - אנטישמיות של יהודים - מלווה אותנו בכל תולדותינו, כולל בימים האלה ותחת השמש הזאת.

העצני מסיים - "ויש ביקורי נוסטלגיה בתוניס ובמרוקו, שם מחייכים לתייר הישראלי, ובעיקר לדולרים שלו. אך עולי מרוקו גלויי לב ופקוחי עיניים מספרים, שחיי היהודים שם לא היו סוגים בשושנים. הם חוו מדי פעם פוגרומים וסבלו מאפליות יומיומיות. ויהודים מיהרו להשקיע בהונגריה, רומניה ופולין. בנו מלונות, סופרמרקטים, פיתחו ענפי כלכלה, והתוצאה: אנטישמיות! לא רוצים את היהודים ולא את טובותיהם. לפני השואה היו יהודי המקומות האלה עיוורים, יותר נכון – לא רצו לראות את המציאות, והנה מתברר שלא למדנו כלום.

השמאל, מתוך מרירות על הרחקתו מן השלטון ומאוכזב מהצלחות ממשלת הימין בתחומים שונים, יש לו עניין לצבוע הכל בצבעים שחורים . והואיל ורוב השדים הישנים יצאו מן הבקבוק – הדברנו את הטרור, ניטל העוקץ מן הסכנה הדמוגראפית, כלכלתנו איתנה ו'ספטמבר האיום' חלף ללא נזק – המציאו לנו אמתלה חדשה, מדוע חייבים לנצל את "חלון ההזדמנות" ולפתוח במו"מ שיביא לחלוקת ירושלים ולאובדן יהודה ושומרון: "דה-לגיטימציה" עליך, ישראל!". אך מהי בעצם ה"דה-לגיטימציה" הזאת, אם לא האנטישמיות הישנה והרעה? שגם אם ניתן לערבים את כל תל-אביב, היא לא תשתנה כמלוא הנימה?!

האמריקנים אומרים שכשמשהו אינו מקולקל – לא כדאי לתקן אותו. הציונות הישנה והטובה הוכיחה את עצמה. בין היתר, היא הקימה מדינה חזקה מספיק כדי לספק ליהודים מחסה ומגן מפני האנטישמיות בגבולותיה, וגם בכל מקום שאליו כוחה מגיע. היא גם מאלצת את העולם לכבד את כוחה ולפעמים גם את נחת זרועה, מה שדווקא אינו מוסיף לה אהבה.

ובכל זאת, אם לזה קוראים דה-לגיטימציה – שיהיה!

הקש כאן לקריאת המאמר כולו

בית כנסת עתיק נוסף - כנראה - התגלה בדרום הרי חברון[]

בית_הכנסת_בחרבת_טואני.AVI — בית הכנסת בחרבת טואני.AVI

שרידים משוערים של בית כנסת שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיוות בחרבת טואני ליד הישוב היהודי מעון בדרום הרי חברון. הוצגו בכנס בסוסיא

בעקבות תוכנית המיתאר נערכו באפריל-יוני 2011 חפירות הצלה בישוב הערבי. הוא חולק לשלושה מרחבים ונחקרו 50 אתרים. הסתבר כי היה במקום יישוב גדול בימי בית שני ובו יחידות מגורים בהם שולבו מערות. במרכז האתר נמצא מבנה ציבורי ובו מבנה של ספסלים וייתכן לזהותו כבית כנסת. לפי הרצאתו של בנימין הר-אבן קמ"ט ארכאולוגיה ב"כנס הספר והמדבר בארץ ישראל - הכנס השנתי השביעי" שהתקיים בסוסיא בחנוכה תשע"ב

אפיוני בתי הכנסת בדרום הרי חברון - "באזור דרום הרי יהודה, ישנה ייחודיות ארכיטקטונית לבתי כנסת, המחולקים באופן כללי לשני טיפוסים:

המבנה הרוחבי- שהכניסה אליו היא מן הצלע הקצרה יותר. מבנים אלו הם בדרך כלל גדולים ומורכבים, עשירים בפריטי אבן ופריטים אומנותיים, כמו אשתמוע וסוסיה.
המבנה האורכי- שהכניסה אליו היא מן הצלע הארוכה. מבנים אלו הם בדרך כלל קטנים ופשוטים, כמו: מעון ועניים.

מאפיין ארכיטקטוני נוסף לבתי הכנסת בדרום, הוא העדר עמודים באולם המרכזי. ויתור על טורי עמודים אלו.

מן המקורות התלמודיים השייכים לתקופה המדוברת, אפשר ללמוד כי באזור יהודה, הקפידו התושבים על מסורות מימי בית השני. ניתן לייחס זאת, לקרבה היחסית שלהם לירושלים, וכן העובדה שהאזור מבודד יחסית ומרוחק ממרכזי תרבות נוכריים שהביאו לדבקות במסורת היהודית. פתחי בתי הכנסת בדרומא אופיינו בכניסה מצד מזרחי תוך ביצוע הפנייה של 90 מעלות לצפון לכיוון ירושלים. כך עמדו בשתי דרישות ההלכה. בתוספתא נאמר: " אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח" ביסוד ואילו כוון התפילה הוא צפוןו- ירושלים- קודש הקדשים"

עוד על בתי הכנסת קרא הערך דרומא

וכן, פירוט מלא יותר היישוב היהודי בדרום יהודה בתקופה הרומית מאוחרת- ביזנטית לפי הממצא הארכאולוגי - אתר היישוב סוסיא

כנס מחקרי ירושלים - ג' טבת[]

הכניסה חופשית

נקבת המים החשמונאית בטיילת ארמון הנציב[]

The Lower Aqueduct IMG 1437 — פסיפס המתאר את תוואי ה"אמה התחתונה" בכניסה לאתר. צילם: אבי דרור - הויקיפדיה העברית

סיור בהדרכת : שירן שבתאי – "מורשת הגליל"
לרגל חג החנוכה המקושר בתודעתנו לבית חשמונאי נלך הפעם לסיור בעקבות אחד ממפעלי הבניה הגדולים של מלכי בית חשמונאי. האמה שהובילה מים לירושלים, והיא מתחתרת לה מתחת לטיילת ארמון הנציב.במנהרה שאורכה 420 מטר ומזמינה אותנו לחקור את צפונותיה. בעיית המים הייתה מאז ומעולם בעייתה העיקרית של העיר ירושלים ובשלוש רגלים הלכה הבעיה והחריפה. הצורך הגדול במים בא לידי ביטוי במקורות חז"ל: "פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך (נקדימון בן-גוריון) אצל הגמון אחד ואמר לו: הלווני שתים עשרה מעיינות מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים, אני נותן לך שתים עשרה ככר כסף." ‏‏– אבות דרבי נתן נוסח א'. בתקופת החשמונאים כבר אי אפשר היה להסתפק במי השילוח והיה צורך לחפש מקור בעל שפיעה גדולה יותר, גם אם הוא רחוק מהעיר. ועל כן בחרו המהנדסים החשמונאים בעין עיטם הנמצא המרחק אוירי של כעשרה קילומטרים דרומית לירושלים. אלא שהאילוצים הטופוגרפים אילצו מסלול של מעל 20 ק"מ כולל שתי מנהרות. אמת מים זאת סיפקה את ירושלים עד תקופת הורדוס אז נוספה לה אמה נוספת מאותה סביבה. שתי האמות יחד השקו את תושבי העיר עד חורבן בית המקדש השני, אז ניזוקו על ידי המורדים, כמתואר במדרש איכה רבה פרשה ד' "'דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא' (איכה פרק ד') - אמת המים באה מעיטם, פעם אחת עמדו הסיקריים והחריבוה"

נתחיל את הסיור ברחבת הפסיפס הנמצאת במרחק 2 דקות הליכה מחניון טיילת ארמון הנציב. הפסיפס מתאר את מהלכן של שתי אמות המים, אמת בִּיאָר ואמת עָרוּבּ, שהובילו מים מדרום לבית לחם אל בריכות שלמה, ומשם עד לירושלים בשתי אמות נוספות: האמה העליונה מן התקופה הרומית והאמה החשמונאית התחתונה, שהיא מטרת טיולינו, אשר הגיעה עד להר הבית שם הוזרמו המים למתקנים שונים, ובהם ל'ים' - מתקן טבילה לטהרה, כמובא בתלמוד הירושלמי, מסכת יומא פרק ג דף מ"א: "וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ" (דברי הימים ב', פרק ד') - ולא כלי הוא? (כלומר, האין המים בו שאובים, ולכן אסור לטבול בו? אלא ש-) אמת המים מושכת לו מעיטם". מן הפסיפס נחצה את הכביש ונרד לכיוון הוואדי תחתינו. עד לשער הכניסה אל המנהרה. המנהרה גבוהה דיה להליכה זקופה. מאידך היא צרה מאד ואנשים בעלי מידות רחבות עלולים להתקע בה, לכן נבנה בכניסה שער מתכת צר. מי שמתקשה לעבור בשער מוטב שיוותר בשלב זה בו עדיין הוא יכול לחזור על עקבותיו. בתוך המנהרה צינור חרס אותו בנו העותמאנים. לפני כמאה שנה החליטו הטורקים להעביר באמה צינור ברזל שהמשיך מכאן להר הבית ולבריכת הסולטאן. טקסים רבים נערכו על ידי הטורקים לרגל חנוכת קו המים החדש ישן עד שהסתבר להם שהעסק פשוט לא עובד. את שני הצינורות נוכל לראות בהמשך המנהרה. בסיום ההליכה במנהרה נצא אל תצפית לכוון עיר העתיקה ונחזור אל הטיילת שמעלינו. ביקורים במנהרה יש להזמין במרכז המבקרים של עיר דוד, הכניסה בתשלום.
סיורים מודרכים בירושלים בדגש יהודי ניתן לערוך עם שבתאי שירן טל' 0523246827 www.shiran.kr8.co.il

צמיחה של זרע תמר עתיק[]

מאמרו של פרופ' מרדכי כסלו בירחון האינטרנטי לחודש כסלו צידה לדרך

זרעים מתאפיינים בכך שהם לא מאבדים את כושר הנביטה שלהם במשך זמן רב כאשר משמרים אותם, מה שחשוב מאוד כי משתמשים בהם כמשאבים גנטיים צמחיים. דוגמה קיצונית לכך היא נביטתו של זרע לוטוס בן 1300 שנה; ואולם, דיווחים אחרים לגבי אריכות חיים יוצאת דופן של זרעים שנויים במחלוקת.

בחפירות מצדה שנערכו בין השנים 1963-1965 התגלו זרעי תמר עתיקים מתחת להריסות בשטח הכניסה לארמון הצפוני. הזרעים אוכסנו בטמפרטורת החדר למשך 40 שנה. מספר זרעים מאוסף זה נשלחו לנביטה בשנת 2005, כולם מאותו לוקוס ארכיאולוגי.

שני זרעי תמר תוארכו בשיטת פחמן 14 והניבו גילאים שנעים בין המאה ה2 לפנהס"נ עד המאה ה1 לסה"נ. חמישה זרעים שלמים נזרעו לאחר הכנה בשטח שהיה נתון בהסגר. לאחר 8 שבועות, נבט אחד הזרעים. צמיחתו לאורך 26 חודשים הראתה התפתחות הדומה לזו של נבטי תמר מודרניים מלבד כתמים לבנוניים על העלים המוקדמים שנראה כי חסר בהם כלורופיל, אולי בגלל מחסור ברכיבי תזונה חיוניים בשלבי הנביטה הראשונים. בגיל 15 חודשים הועבר הנבט לעציץ גדול יותר. לאחרונה התברר שהתמר הוא זכר צעיר. אפשר שטמפרטורות קיץ גבוהות ומיעוט המשקעים במצדה תרמו לאריכות החיים יוצאת הדופן של הזרע בכך שצמצמו את ייצורם של רדיקלים חופשיים, גורם חשוב בהזדקנות זרעים.

לקריאת המשך המאמר הקש בקישור לעיל

המאמר הוא פרי מחקר משותף של שרה סלון, אליין סולווי, יובל כהן, רעיה קורצ'ינסקי, מרקוס אגלי, איבן וודהץ', אורית שמחוני, מרדכי כסלו

על מקור שמן הזית[]

נס_פך_השמן_וצלחת_החומוס — נס פך השמן וצלחת החומוס

נס פך השמן וצלחת החומוס

האם המתנחלים לא יודעים לפרסם את עצמם ?
מה תג המחיר על שמן זית המיוצר מעבר לקו הירוק ואיזה תהליך עובר השמן מהזית על העץ ועד לצלחת שלך בחומוסיה?

ויקי-קדומים לשנת תשע"ג[]

ויקי-קדומים לשנת תשע"ב[]

ספר במדבר

ספר ויקרא

ספר שמות

ספר בראשית